מאת: נדב שרגאי.
גן בנימין סימן טוב היה לפני יותר מ־40 שנה "המתריע בשער". הוא הזהיר לפני מלחמת יום הכיפורים שהמלחמה קרובה ואף התעמת בשל כך עם מפקדיו. דיווחיו הושתקו והוא כמעט הושלך לכלא.
רק לימים הפך סימן טוב לגיבור, זכה להוקרה ושמו אף הפך למושג, שבו משתמשים כאשר מבקשים להצביע על דמות או גורם שהתריעו מראש על סכנה ואין שועים להם, עד שתחזיותיהם מתממשות.
השבוע, אחרי "מלחמת ששת הימים" באש, 1,773 שריפות בשטחים פתוחים, 80 אלף מפונים ומאות בתים שרופים – לא היה קשה לזהות את סגן סימן טוב של הקרב הזה. הוא נמצא שם כבר שנים, ומתריע כמעט כקול קורא ביער (תרתי משמע) על טרור ההצתות המתרחב: ארגון "השומר החדש".
ביוני האחרון פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח קשה על הפשיעה החקלאית בישראל. מאחורי הדו"ח עמדו כמה גורמים. "השומר החדש" היה אחד המרכזיים שבהם. טרור ההצתות תופס שם חלק צנוע למדי: רק עמוד וחצי מבין 46 עמודי הדו"ח עוסקים בהצתות, אבל בדיעבד אפשר לומר שהם חלפו מתחת לרדאר של כולנו. כמעט.
אחד הגילויים המדהימים שם מלמד כי בשנת 2014 היו בישראל 28,543 שריפות בשטח פתוח (שהן כ־65 אחוז מכלל אירועי השריפות באותה השנה), אך נפתחו רק שלושה תיקי חקירה באשמת הצתה.
גם אם יוצאים מתוך נקודת הנחה מינימלית, שעשירית מהשריפות בשטחים הפתוחים – בדיוק מאותו הסוג שגלשו בשבוע שעבר אל השטחים המאוכלסים – הן תולדה של הצתה עוינת ולא של רשלנות או מזג אוויר קיצוני, הרי מדובר בנתון כמעט בלתי נתפס.
בחינת נתוני מערך הכיבוי מארבע השנים האחרונות מלמדת ש־2014 לא היתה חריגה. בשנים 2015-2012 תועדו 123,326 דליקות בשטחים פתוחים (64.75 אחוזים מכלל הדליקות), אך באותן שנים נפתחו רק 35 תיקים בגין הצתה, ממוצע של 9-8 תיקים לשנה. מספר ההצתות – הגם שאין נתונים מדויקים לגביו – גבוה לדעת כולם עשרות מונים.
קרדיט תמונה : Shutterstock.
יתרה מזאת: אפילו השבוע, כשהתמונה השתנתה באופן דרמטי – הן מבחינת מספר אירועי הדליקות וההצתות והן מבחינת מספר החקירות והעצורים – עדיין נחקר רק מיעוט זניח של הדליקות.
רן שלף, ראש מחלקת חקירות ברשות הארצית לכבאות והצלה, אמר ביוני האחרון לאנשי מרכז המחקר והמידע של הכנסת כי בכל שנה נחקרים רק מקרים בודדים של שריפות בשטח פתוח וכי רוב החקירות, כ־5,000, הן של שריפות במבנים ובכלי רכב.
אפילו בסוף השבוע שעבר, בעיצומו של גל הדליקות הגדול, כשטפסר שלף סיכם (זמנית) לא פחות מ־1,300 אירועי שריפה בשטח פתוח לאותו השבוע, נחקרו נכון לאותה שעה 30 אירועים בלבד – כשני אחוז מהאירועים! וגם השבוע, כשיותר מ־100 אירועי דליקה כבר היו בחקירה – היה מדובר בלא יותר מאשר שמונה אחוזים מהאירועים. שלף עצמו היה מספיק כן כדי להודות ש"לא ניתן לחקור 1,300 אירועים בשבוע". הוא העריך, עם זאת, ש־70-60 אחוזים מהמעט שנחקר אכן היו אירועי הצתה.
מכת גורל?
הנתונים שבידי "השומר החדש", ארגון מתנדבים אזרחי שפועל בין השאר למיגור הפשיעה החקלאית באמצעות פעולות שמירה של מתנדבים ופעילות חינוכית, מלמדים עד כמה רחבה התופעה; עד כמה מרובים פשעי ההצתה, ועד כמה היתה ההתעלמות מהם עד היום – רחבה.
האירועים הבולטים ביותר שתיעד הארגון התרחשו לאורך השנים בקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן, שם נרשמו הצתות חוזרות ונשנות בשנים 2002-2005, 2009-2011 (חמש הצתות), 2012-2013 (ארבע הצתות) ו־2015 (שש הצתות). איש לא נתפס. ההנחה של גורמי הביטחון היא שבמרבית המקרים מדובר בניסיון של ערבים לדחוק יהודים משטחי מרעה שהוכרזו כאדמות מדינה, ולתפוס את הקרקע במקומם. אבל חמדיה לא לבד. גם בגבעת ניל"י וב"כרי דשא", ובכוכב הירדן ובבית לחם הגלילית, וכך גם בציפורי, במולדת, בבית השיטה, בגלבוע, בעין חרוד מאוחד, במטולה וביבנאל נרשמו על פי ההערכה (אם כי לא על פי ההוכחה) הצתות רבות, רובן מאותו מניע.
יהודה מרמור, חקלאי מיבנאל שמחזיק בשטחי מרעה בבקעת יבנאל ובעמק הירדן, חווה אף הוא בעשר השנים האחרונות עשרות הצתות, שנזקן נאמד במאות אלפי שקלים בכל שנה.
"התחושה בכל פעם מחדש היא על סף התקף לב", אומר מרמור, "בקיץ נשרף ובחורף גדל מחדש, אבל לאותה שנה אין לי אוכל לפרות, ונותר הנזק לשאר הצמחייה ולבעלי החיים, והיו הצתות שיצרו סכנה לבתים באזור". מרמור מספר שהמשטרה מגיעה אליו בדרך כלל רק לאחר האירוע, ממלאת דו"ח ורושמת תלונה. "לאחר חודש", הוא מסכם, "התיק נסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור".
להמשך כתבה לחצו על הקישור
